המסע חזרה הביתה

כשיהלי, הבן שלי, היה ילד קטן, מידי פעם הוא היה אומר "אמא, בא לי הביתה". יהלי, הייתי עונה לו, אנחנו כבר בבית. הבנתי אז שיש משהו מעבר למילים שלו, אבל לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון. בשנים האחרונות יצא לי להיזכר ברצון שלו לחזור הביתה, בגעגוע הזה הביתה, שהוא בעצם הגעגוע לעצמנו. געגוע למקום של שלווה ושקט. קשה לתאר את התחושה הזו במילים, הכי קרוב שאפשר זו אולי התחושה שיש לנו כאשר אנו מגיעים לבית הפיזי אחרי יום עבודה ארוך או מסע בדרכים. פותחים את הדלת, חולצים נעליים, פושטים את בגדי החוץ, לוקחים נשימה עמוקה ומתרווחים לתוך השקט. רגע של נשימה ומרווח.

בשנים האחרונות אני במסע הביתה, מסע למקום שתמיד היה שם, אך נטשתי אותו, כנראה בשלב די מוקדם בחיים שלי. הגילוי המתמשך הוא של המרווח בתוכי, מרווח של שלווה. בהדרגתיות אני מגלה שהמקום הזה בתוכי יכול להתקיים, ללא קשר לנסיבות החיצוניות או למקום בו אני נמצאת מבחינה פיזית. עבורי זה היה ללמוד להפנות את פעימת הלב פנימה לתוכי. חודשים ארוכים של נשימה מודעת ללב מקדמים אותי לעבר השתכנות של קבע במקדש שהיה נטוש כל כך הרבה שנים. זה לב שכבר לא מבקש נחמה, מזור לכאב, הכרה או אישור ממישהו או ממשהו חיצוני. לב שלא מבקש לקחת שום דבר או לקבל דבר מאף אחד. זה כמו לפגוש את העולם ממקום של ניטרליות, בלי לרצות שמישהו או משהו יהיו אחרים ממה שהם, או מכפי שהם מתגלים. מסע של פרידה מהמחשבה שמשהו או מישהו חיצוניים יכולים לשחרר אותי, להעניק לי חופש או ביטחון. זו רק אני שיכולה להעניק לעצמי את הבית בתוך עצמי.

במסע הזה אני נדרשת להתקרב כל הזמן לאמת הכי פנימית ועמוקה שלי. זה לא פשוט משום שלאורך החיים למדתי להסתיר אותה, לא רק מאחרים, אלא גם מעצמי. המחשבה או האמונה שליוו אותי הם שאם אדבר אותה או אפעל אותה, לא יהיה לי מקום בעולם, לא תהיה לי באמת אפשרות להיות. שאני אהובה בתנאי שאעמוד בציפיות של נתינה ללא תחתית. במסע פנימה אני נדרשת כל פעם מחדש, לטפח מוכנות לוותר על הכול, באמת על הכול. על הצורך באהבה או באישורים מבחוץ, על הצורך בוודאות, על הצורך להיות משהו או מישהי בעולם הזה. זה מרגיש כמו ויתורים גדולים, אבל אני מגלה שאלו לא ויתורים כלל, משום שאין שום דבר שאפשר באמת להיאחז בו. ממש כלום. כל אחיזה במשהו חיצוני מתגלה כמחסום לאותה תחושה של בית בתוך עצמי. מי שאת זה מספיק, את טובה ככה, בדיוק כפי שאת. זה קשה כי למדתי שכדי להיות טובה עלי לטפל בכולם - לתת.

בהמשך החיים על הצורך לתת, התווסף הצורך לתקן עוולות ולשנות את המציאות. מה שכמובן התגלה כמשימה בלתי אפשרית. המסע הוא לעבר קבלה של המציאות בדיוק כפי שהיא מבלי לרצות שתהיה משהו אחר ממה שהיא. לקבל את הגורל כפי שהוא, יש בזה ענווה. אני לא באמת יכולה לשלוט בהתנהגויות של אנשים אחרים ולא באמת יכולה לשנות משהו בנסיבות החיים החיצוניות. מקופלת בזה ההסכמה לקבל את הרגע הזה שבו יש מי שטוב לו ויש מי שרע לו, יש מי שיש לו מלא אוכל ויש מי שאין לו מה לאכול, יש מי שמת ויש מי שנולד, יש מי שמתאהבת ויש מי שנשבר לה הלב. להסכים לזה שיש עוולות וחוסר צדק ושהחיים לא פיירים, לפעמים גם כלפי. המסע שלי הביתה עובר דרך הצורך להיפטר מהצורך לטפל באחרים, הצורך לתקן את מי שלא תמיד רוצה תיקון ולחזור שוב לעצמי. אי אפשר לעשות את זה בלי ללמוד להרגיע את מערכת העצבים, לשבת עם הרגשות שאנחנו בדרך כלל בורחים מהם, להסכים להרגיש את מה שמבקש מקום. בהתחלה היה נדמה לי שזה לא יגמר לעולם. בכל פעם שאני מאפשרת לעצמי את המרווח הזה אני יוצאת ממנו קצת יותר שלמה, קצת יותר שלווה. בכל פעם שאני נושמת במודעות ללב שלי אני מאיישת את הבית, את המקדש בתוכי ומתקרבת לעצמי, לאפשרות של שקט בתוכי.

 Picture was taken from Pinterest