על המשמעות של תחושת שייכות

כשאנחנו מדברים על שייכות, אנחנו לרוב מבינים אותה כשייכות לקבוצה, לצוות או לקהילה. זה נכון משום שאנחנו נולדים עם הצורך העמוק בשייכות, עם הצורך בחיבור אנושי שהוא צורך הישרדותי. העניין הוא שלאורך החיים אנחנו מפנימים את התפקידים החברתיים, אלו שהחברה והמשפחה שנולדנו אליה מצפים מאיתנו ומניחים עלינו. מאחר ואנחנו נעשה הכול כדי להשתייך, כדי שלא יסלקו אותנו מהשבט או מהקהילה, בשלב די מוקדם בחיים, אנחנו לומדים להתבייש במי שאנחנו או בחלקים בעצמנו. אנו מתחילים להתרחק ממי שאנחנו, מסתירים חלקים ממי שאנחנו ומהמהות שלנו. מתחיל קונפליקט פנימי בין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אנחנו מאבדים את היכולת ליצור חיבור אותנטי, לא רק עם אחרים, אלא גם עם עצמנו. קשר אנושי אותנטי מחייב אותנו לחשוף את האני האמיתי שלנו, זה שלפעמים אנחנו מתביישים בו. כך אנחנו מסתובבים חיים שלמים עם התחושה שמשהו חסר בנו, מרגישים חוסר שלרוב מבקשים להשלים אותו באמצעות משהו או מישהו מבחוץ.

ברנה בראון תיארה במחקר שלה על בושה כי ההפך מתחושת שייכות (Belonging) הוא להתאים (Fitting in). כאשר אני שואלת את עצמי שאלות כמו: מי אני צריכה להיות? איך אני צריכה להתנהג? מה אני צריכה לעשות על מנת להתקבל? איך אני עונה על הציפיות? אני מתרחקת מעצמי, אני מתרחקת מהאפשרות לתחושת שייכות אמיתית. תחושת שייכות אמיתית לא מבקשת ממני להתאים את עצמי, היא לא מבקשת ממני להתרחק ממי שאני או להגדיר את עצמי אל מול מישהו או משהו, על בסיס מה שאני לא. זה עלול להרגיש כמו הגדרה עצמית, אבל זו גם מלכודת. אם אני פועלת בתוך מערך הכוחות הקיים, מתוך רצון להשתייך, מהו אותו הדבר שמנחה את הפעולה שלי? מתוך איזה אמת אני פועלת? למי ולמה אני מחויבת? אם אני חווה תחושה של התאמה כי התנהגתי כפי שציפו ממני, המשמעות היא שבגדתי בעצמי. שייכות היא החסד שבעצם היותי. האפשרות היחידה אם כן היא להגדיר את הדרך שלי להיות בעולם בלי קשר לאף אחד ולשום דבר. זו לא משימה פשוטה כלל אבל אם לא אגדיר את הדרך שלי, לא אשתייך לעצמי. אני אלך לאיבוד בעולם של כוחות שיפעלו עלי ויגרמו לי לפעול בדרכים שמרחיקות אותי מעצמי. אפעל מתוך הפחדים ולא מתוך האהבה.

אחרי שהתעייפתי מלרצות להשתייך ומלנסות לשנות את מה שלא צודק בעולם, התחלתי לשאול את עצמי את השאלה, איך אני יכולה להתקרב יותר לעצמי? איך אני יכולה לפעול מתוך האמת הכי פנימית שלי? איך אני יכולה להיות יותר ויותר אני? זה מחייב בחינה של הדרכים שבהן נכון לי לפעול בתוך כל סיטואציה נתונה. זה מחייב אותי להיפגש עם הפחדים הכי עמוקים, לוותר על לא מעט דברים שחשבתי שאני זקוקה להם.

השנים בהן הייתי אשת חינוך לימדו אותי את המצפן הזה שאני יכולה תמיד לחזור אליו, המצפן של הבחירה באהבה. זו המחויבות לבחור באמונה ובסבלנות, באפשרות היחידה לצמיחה ולהתפתחות. זו ההסכמה לעבוד עם מה שקורה לי מתוך מחויבות עמוקה לנערים ולנערות ולצרכים הסמויים שלהם. זו המחויבות לא לחפש תשובות בחוץ, לא להאשים אחרים או להאשים את עצמי במה שקורה לי. זוהי הסכמה למסע והסכמה לפגוש את הצללים, את מנגנוני ההישרדות שלי. אני לא אשמה בהם ולכן אני יכולה להיות טובה ורכה לעצמי כשאני פוגשת את החלקים האלו בתוכי. זה מסע שנפתח עוד ועוד ובכל פעם הוא מבקש עוד אמון, עוד סבלנות ועוד חיבור פנימה. מסע בו המחויבות היחידה היא לאמת הפנימית שלי, להשתייך למה שאני תופסת כטוב בעולם, לאהבה.  

“ You only are free when you realize you belong no place - you belong every place - no place at all. The price is high. The reward is great… ”

Maya Angelou

Picture taken from Pinterest