חרטה

למרות שאני יודעת ששכתוב מחדש של ההיסטוריה הוא הרגל מזיק שאינו מקדם, יש דברים בחיי שאני מרגישה חרטה ביחס אליהם. אני לא מאמינה שאנחנו באמת בוחרים את הפעולות או התגובות שלנו מתוך מקום של חופש בחירה. אנו מקבלים החלטות או מגיבים מתוך התפיסה שלנו את המציאות באותו רגע, והיא מוגבלת, משום שאנחנו לא באמת יודעים הרבה על החיים, על איך הם פועלים ועל מי אנחנו באמת. מהסיבות האלו, אני משתדלת לא להיכנס ללופים של הלקאה עצמית על בחירות שעשיתי בחיי, גם אם אני ממש רוצה לתייג אותן כלא מוצלחות. ובכל זאת יש לחרטה גם היבטים חיוביים, אם אני מזכירה לעצמי לעשות אותה בדרך הנכונה.  

חרטה עשויה להזיק אם היא הופכת למוצקה, קשה וסגורה, אז היא בקלות הופכת להיות משהו שפועל נגדנו. אני מצטערת על הפעמים בהם לא שמרתי על הגבולות של עצמי, על הטריטוריה שלי ועל הרגעים בהם החזקתי אחריות ואשמה על דברים שהם לא שלי. זה גרם לי לחלות וסיכנתי את הבריאות שלי בתקופות האלו. כשאני מרגישה צער על הדרך בה פעלתי כלפי עצמי, זו תחושה של פגיעות. האגו שלי מייד רוצה לעוות את הסיפור ולהמציא סיפור חדש ואמין לחלוטין, דרך אגב (!), בו מישהו אחר בעצם אשם במה שקרה לי. כשזה קורה החרטה הופכת להיות משהו מוצק וקשה, יש כבר סיפור עם נרטיב במקום רק אנרגיה חיה של רגש. אנחנו עושים את זה כי המוצקות הזו מרגישה לנו יותר נוח במערכת העצבים, אבל לא באמת, בסופו של דבר זה פונה נגדנו.

ההיבט חיובי ביחס לחרטה הוא שהיא מלמדת אותו משהו חדש, חרטה היא צער על הדרך בה פעלתי, הכרה במשהו שעשיתי ואני יכולה ללמוד ולתקן את האופן בו אני פועלת בעולם. בשביל זה אני צריכה להישאר עם הרכות שיש בה, להשאיר אותה פתוחה, רכה ואולי אפילו רועדת, גולמית. רק שלא תהפוך למשהו מוצק, לסיפור בו יש אשמים, שיכולים להיות אנחנו עצמנו או אחרים.

שמעתי את פמה צ'ודרון מספרת כי בראיון שאלו את הדלאי למה האם יש לו חרטה כלשהי. הדלאי למה ענה מיד שכן, שבהחלט יש משהו שהוא מרגיש חרטה ביחס אליו. המראיין שאל את הדלאי למה על מה הוא מתחרט? במחשבה שהוא מדבר מתוך צניעות או משהו. הדלאי למה חשב בכובד ראש ואז אמר שפעם הגיע אליו איש זקן וביקש ממנו תרגול רוחני מסוים. הדלאי למה אמר לאיש הזקן שהתרגול שביקש מתאים יותר לאנשים צעירים ונתן לו תרגול אחר. אחרי זמן מה שמע הדלאי למה שהאיש הזקן התאבד, כדי שיוכל לחזור כאיש צעיר יותר ולעסוק בתרגול הספציפי. הוא הרגיש אחראי לכך לחלוטין. המראיין שאל אותו: אז מה אתה עושה עם התחושה הזו? הדלאי למה עצם עיניים, התחבר לתחושה, ואמר "לא עשיתי עם זה כלום, אני עדיין מרגיש את זה. אבל אני לא נותן לזה לדכא אותי".

כשאני חושבת או מרגישה חרטה על דברים שהלוואי והייתי עושה אחרת, אני מזכירה לעצמי לעצור לפני שהסיפור נהיה מוצק וקשה. להיות ככה עם האנרגיה של הרגש, להישאר בפתיחות, ברכות ובתחושה של הרעד של החרטה. להיות ולהרגיש אותה כפי שהיא בלי להמציא סיפור בו מישהו אחר אשם במה שקרה לי או להאשים את עצמי. יכול להיות שזה יעשה מרווח לתנועה, להרחבה של המבט ולכניסה של משהו חדש . ואולי נצטרך לחיות איתה, לעשות לה מקום בתוכנו, רק לוודא שהיא לא משתקת אותנו.  

Picture taken from Pinterest