תקיעות ותנועה

תקיעות היא חוויה לא פשוטה. אני מתקשה להאמין שיש מישהו בינינו שלא מכיר אותה מקרוב. זו התחושה שדברים לא מתקדמים בקצב או בכיוון שהיינו רוצים שיתקדמו בהם. כשאנחנו תקועים זה לפעמים בלתי נסבל. זה מרגיש שאנחנו מונחים במקום הלא נכון או שהדברים פועלים נגדנו ואנו מתבזבזים. האמת היא שאנחנו אחראיים לתקיעות שלנו ואנחנו מתקשים לראות את זה. אנחנו נגיד שאנחנו תקועים בגלל מישהו אחר, בגלל משהו שהוא מחוץ לעצמנו או כי אנחנו לא מספיק. לא מספיק משהו.

התפתחות או צמיחה היא תנועה ואיזון דינמי בין כוחות מנוגדים. אנחנו למשל, מתקשים להאמין ששתי ההנחות הבאות נכונות: אני עושה הכי טוב שאני יכולה ואני עדיין צריכה להשתפר. אז אנחנו נתקשה לכתוב את הדבר שאנחנו רוצים כבר המון זמן לכתוב או לעשות את הצעד הראשון של משהו, מחשש שזה לא יהיה מושלם או שלא יהיה בדיוק כמו מה שיש לנו בדמיון. זה יעצור אותנו ונרגיש שאנחנו תקועים.

מאחר ורובנו רגילים לחשוב בקטגוריות מקוטבות "זה או זה" במקום "גם וגם" אנחנו נשארים תקועים בתזה או באנטיתזה בלי יכולת לזוז או להתקדם לסנתזה. דיאלקטיקה מלמדת אותנו כי ניגודים יכולים להתקיים בו בזמן והיא נשענת על הסנתזה בין הניגודים במקום על המתח ביניהם. התפתחות מבקשת, מצד אחד, קבלה של מה שיש, הכרה במי שאנחנו כרגע, הסכמה למה שיש וגם למה שאין, ומצד שני שינוי של מה שצריך להשתנות כדי שנשיג את מה שאנחנו רוצים. כאשר אנחנו פתוחים למה שקיים ולמה שלא קיים, אנו מסוגלים לעשות שינויים ולקדם את המטרות שלנו. זה המקום שבו אנחנו טובים לעצמנו ולא מבזבזים זמן יקר בהתנגדות למציאות, עובדים עם מה שיש ומקבלים את מה שאין. בהסכמה לתנועה מהסוג הזה אנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות ולאן בדיוק אנחנו הולכים, זו תנועה שמתגבשת ומתפתחת עם הזמן והיא מבוססת על החיפוש של מה שנכון רק לאותו הרגע ורק לצעד הבא. זה מחייב אותנו לעבוד עם המתח בין הניגודים מבלי להיאחז באחד מהקצוות. כך למשל, ביחס לשתי ההנחות, אני מקבלת אותי ואני רוצה להשתנות, אני יכולה לשאול: לאיזה מבין ההנחות אני נוטה יותר? האם כשאני נכשלת אני מפנה מבט וקול שיפוטיים כלפי עצמי? האם אני יודעת להיות רכה איתי? לומר לעצמי, לא נורא, מותר לך לטעות, המשיכי בסבלנות ובאמונה, הכל ממש בסדר. איך לומדים להחזיק את שני הניגודים האלו יחד? אם אני שיפוטית וקשה עם עצמי או שאחשוש מאוד ממה אחרים יגידו עלי, יהיה לי קשה לצאת מאזור הנוחות, יהיה לי קשה להתפתח ואני אחשוש לעשות טעויות. התפתחות היא האפשרות לטעות, לעשות גם כשזה רחוק מלהיות מושלם.

כשאנו מרגישים תקועים בין כוחות מנוגדים שפועלים עלינו אפשר שנשאל על מה אני מוותרת כאן? מתי אני מתנהגת בקיצוניות? מתי אני נאחזת בגדת הנהר? לפעמים התקיעות מלמדת אותנו שיש לנו עוד מה להכיר בעצמנו, שיש משהו שמבקש בנו שנקבל אותו, נכיר בו, נראה אותו ואז נוכל לנוע, להכניס תנועה לחיינו בדמות איכות שחסרה לנו או פעולה שתקדם אותנו למצב של הרמוניה או איזון בין הניגודים. המוח שלנו רוצה לקצר את הדרך, לקבל את התשובה הסופית, להיות בוודאות, בשליטה וביציבות, אבל הזרימה היא לעבר מה שעוד לא ידוע. זו הנכונות להתמסר למה שיש כאן ועכשיו ולעבוד אתו מבלי להיאחז בגדת של הנהר, אלא להתמסר לזרימה האין סופית.

והנה כמה צמדים שבמבט ראשון נראים כמו אמיתות סותרות אבל לגמרי יכולים להתקיים במקביל. מוזמנים לעבור ולשאול, לאיזה מבניהם אני נוטה? מה אזור הנוחות שלי? מה אני מעדיפה? איך מוצאים איזון? מתי אני קיצונית? ועל מה אני מוותרת?

All Images were created by Giselle Dekel