קבלה רדיקלית

לאורך החיים התבוננתי במציאות ושאלתי שאלות הקשורות לצדק, לפערים חברתיים ולעוולות. אלו היו תקופות בהן לא רק שהתנגדתי למציאות, אלא גם נאבקתי בה, בכל הכוח שהיה בי. היה לי רעיון מוצק שהעולם צריך להיות מקום צודק. אחרי הדוקטורט, בו בחנתי כיצד השתייכות למעמד גבוה משפיעה על האופן בו בני אדם חושבים, מרגישים ופועלים, הבנתי שהעובדה שאני לא מקבלת את המציאות כפי שהיא, מסבה סבל רב לחיי. חוסר צדק ופעולה שאינה מוסרית הם נושאים כואבים שצריכים להשתנות, אבל ההתנגדות אליהם, הובילה להסתבכות בתוך הרגשות שהם עוררו אצלי, מה שהוביל לשכבה נוספת של סבל. חשבתי שאם אקבל את המציאות, זה אומר שאני מסכימה לה או שאני חסרת אונים מולה, בלי היכולת לשנות משהו בה. זו כמובן טעות, משום שהמציאות היא מה שהיא, וגם אם אני רוצה לשנות אותה, אני צריכה לקבל אותה כפי שהיא, ורק אז לבחור את דרך הפעולה האפקטיבית לשינוי. כל מחשבה שנשמעת כמו: "זה לא פייר" או "זה לא היה צריך לקרות" או "למה דווקא אני?" היא ביטוי של התנגדות למציאות.

ההסכמה לוותר על התנגדות למציאות כפי שהיא ולבחור בקבלה שלה, מחייבת לעבור דרך רגשות כואבים מאוד, כמו כעס, תחושת דחייה, עלבון ועוד רגשות, שנעשה הכל כדי לא להרגיש. קשה לנו לעצור ולהכנע, להסכים להרגיש, מבלי לברוח למחשבות בלופ או לעשייה כלשהי, שלרוב מחמירה את המצב. במקום להיפטר מהרגש או להדחיק, נאפשר לעצמנו להיות עם מה שמבקש מקום, עד כמה שאפשר, כמובן. זה לא אומר שהכאב יעלם, אבל זה יפחית בהדרגה את הסבל הכרוך בהתנגדות למציאות. אני זוכרת גם את ההשפעה של קבלה של המציאות. בשנים בהן ניהלתי תיכון לבני נוער בעלי הפרעות נפשיות, היה דבר אחד שהיתה לי קבלה רדיקלית ביחס אליו. באופן אינטואיטיבי הבנתי שקבלה של הנערים והנערות בדיוק כפי שהם, עשויה לטפח את האמונה שלהם בעצמם ובמאמץ העצום הנדרש לשנות דפוסים, כדי ליצור חיים ששווה לחיות. אלו היו מרחבים של תנועה בין קבלה לשינוי. זה כרוך בנכונות להסכים לרגעים בהם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים ולפתח קבלה של מה שיש במציאות. לומדים להכיר את התנועה בין חושך ואור, בין התכווצות הלב והגוף לפתיחות שלהם, ולהבנה שהקטבים האלו הם חלק מהשלם הגדול. קבלה ושינוי לא סותרים אחד את השני. הנחה נוספת ביחס לקבלה רדיקלית היא שלכל דבר בעולם התופעות יש סיבה. לא תמיד נבין את הסיבה, באותו הרגע או אולי בכלל, אבל יש איזה סדר וחוקיות נסיבתית שעלינו לקבל בענווה.

לכתוב על קבלה רדיקלית זה דבר אחד ולתרגל אותה, זה דבר שונה לגמרי. תרגול של קבלה רדיקלית הוא כמו מפת דרכים, בכל צומת נצטרך לבחור בה מחדש. מרשה לינהאן, אומרת שהדרך החוצה מהגיהנום עוברת דרך אומללות, הכוונה היא להתבוננות ברגשות, ללמידה המתמשכת לקבל ולשאת אותם, כדי שהם יוכלו להתפרק ולהשתחרר. כדי לעשות זאת נכון, כדאי שלא נוסיף עצים למדורה, כלומר, לא לחשוב על העבר או לדאוג ביחס לעתיד, אלא להיות עם האנרגיה החיה של הרגש, כי מה שנשאר בחושך, גדל בחושך. לשאת את הכאב ולהפנות את המחשבה שוב ושוב לעבר נתיב הקבלה במקום לזה של ההתנגדות. פמה צ'ודרון מתייחסת לפעולה הזו במטפורה של הישארות במרכז נהר זורם ולאפשר לעצמנו לזרום איתו. אנחנו רוצים שליטה, יציבות וודאות, אבל הזרימה האורגנית היא  המרחב והחלל האין סופי. כאשר אנו בלחץ או בסערה, אנו נאחזים בגדת הנהר - אז מתחילות הצרות. אנחנו יכולים להתחבר למרחב הזה בתוכנו, הוא תמיד היה שם, תמיד יהיה שם ואפשר לבוא איתו במגע, להתחבר אליו באמצעות הפתיחות הטבעית שקיימת בנו. זה לא אומר להתעלם ממה שצריך לעשות כדי להמשיך בחיים, אבל אז נעשה את הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה. זה לא קל בכלל, אבל בתרגול מתמשך, אנחנו יכולים להשתפר בזה.

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

(תפילת השלווה, ריינולד ניבור)

Picture taken from thecommonqueen.com