שיפוטיות

נדמה לנו שהדברים כאילו "קורים" לנו, שהבעיה היא בנסיבות החיצוניות, שבגללן אנחנו לא מצליחים לשגשג או שהדברים לא כפי שאנחנו רוצים. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב תקועים במעגל קסמים, מרגישים לכודים, ללא מוצא ובלי תחושת שליטה. כדי להתחיל את המסע החוצה ממעגל הקסמים שאנחנו לכודים בתוכו, עלינו להתיידד עם עצמנו, להכיר באופן קרוב ואינטימי את האופן בו אנחנו תופסים את המציאות ומגיבים לה, את הטריגרים ואת הדפוסים הרגשיים האוטומטיים שלנו.  כשאנחנו מרגישים אותם, זה אף פעם לא מרגיש כמו משהו חדש שקורה בפעם הראשונה, זו תחושה של רגש עתיק, שכאילו תמיד היה שם. הכוונה היא לאותן הנטיות המוקדמות שלנו להיעלב, לכעוס, לקנא, לחוש אשמה, בושה, להרגיש שלא רואים אותנו וכו'.

התפיסה שלנו את המציאות, שנעשית על ידי החושים, מתרחשת במהירות הבזק ומפעילה שרשרת של חויות חיצוניות ופנימיות המרכיבות את התגובה הרגשית. לתהליך המהיר הזה אנו מעניקים משמעות ולפני שהספקנו למצמץ יש לנו כבר תחושה ודאית שלא משאירה מקום לספק, של "נעים" - "לא נעים" או נייטרלי. עם התחושה שעולה, אנו שופטים את החוץ כ"טוב" או כ"רע". הרגשות עולים במלוא העוצמה ואנחנו מספרים לעצמנו סיפור או נרטיב שלם ביחס לחוויה, סיפור שהולך ונעשה ודאי, קבוע ומוצק. יחד עם הסיפור שמתקבע, מתקבעת גם תחושת העצמי שלנו והופכת למוצקה.

העניין הוא לא עם הדפוסים, כי אלו קיימים אצל כל בני האדם, אלא עם ההיאחזות שלנו בנטיות המוקדמות, אלה שגורמות לנו לפרש את מה שקלטנו באופן חד משמעי, מקובע ויציב. זו הנטיה למשוך אלינו את מה שאנחנו רוצים ("נעים") ולהרחיק את מה שאנחנו לא רוצים ("לא נעים"). הפרשנות שלנו תהיה קשורה לרוב, לחויות שמקורן בעבר יותר מאשר בהווה. כשאנחנו במקום הזה, הוודאי והמוחלט, אין מקום לסימני שאלה, לבחינה, להרהור או להתבוננות. למשל, את הולכת ברחוב ומרחוק את רואה את מי שאת מזהה כחברה מהעבודה. את שמחה לקראתה, מנופפת לה לשלום, והיא ממשיכה ללכת. אם הנטיה המוקדמת שלך היא להרגיש שלא רואים אותך, שאת לא חשובה או בעלת ערך, המשמעות שתוענק לחויה תתבסס על אותה נטיה וזה יהיה הסיפור. זה יהיה מלווה בהתכווצות, לא יהיה מרווח לבחינה של העובדות, לאי ידיעה או לפרשנויות אחרות כגון; אולי היא לא זיהתה אותי, אולי היא טרודה במשהו כרגע וכו'. זה קורה לנו כמעט מבלי שנרגיש, אנחנו מתייגים את החוייה ושופטים אותה במונחים של "טוב" ו"רע". שיפוטיות כלפי אחרים וכלפי מצבים משמעה שיפוטיות גם כלפי עצמנו. מה שמוביל לתחושות של חוסר ערך, לבושה ולבדידות. היעדר שיפוטיות יוביל להבנה טובה יותר של הבעיה שבפניה אנחנו ניצבים, מה שמשחרר אותנו לפתור את מה שצריך בהרבה יותר בהירות וקלות.

הדרך להשתחרר מהדפוס המוקדם והמותנה היא להחליש אותו. להרגיל את מערכת העצבים שרוצה וודאות ושליטה, לשהות באופן ישיר עם החוייה, ללא השיפוטיות, ללא הסיפור שיש לנו בראש. זה קשה מאוד, משום שהדפוס המותנה מתרחש במהירות הבזק ואנחנו רוצים לברוח מלהרגיש. אנחנו רוצים לקצר את הדרך ולהתייחס לתוצאות של מה שעשו לנו, זה "טוב" או "רע", להיות בוודאות. תמיד קיימת האפשרות לעצור את ההסלמה הרגשית, להתבונן; במחשבות, בתחושות ובדחפים לפעולה. לחזור לגוף, לאתר את המקום שבו נמצא הרגש ולנשום איתו, גם אם זה לרגעים קצרים. שמעתי את פמה צ'ודרון מתייחסת לכעס כאל אנרגיה של אש שעולה בתוכנו, בדיוק כפי שאש עולה בלהבה של נר או של הר געש. עלינו לבוא איתה במגע ללא הסיפור, ללא התיוג והשיפוטיות. להתחבר לאנרגיה החיה של הרגש, כמשהו שמחבר אותנו לשאר בני האדם ולא כמה שמפריד. כריסטין נף, פסיכולוגית בודהיסטית מציעה מנטרה לרגע הזה:"זהו רגע של סבל. סבל הוא חלק מהחיים. מי ייתן ואהיה טובת לב לעצמי ברגע זה. מי ייתן ואציע לעצמי את החמלה שאני זקוקה לה". כל פעם שאנחנו אפילו "רק" שמים לב לזה שאנחנו לכודים, זה הרבה, זה סימן שאנחנו בדרך. לומדים להתיידד עם עצמנו, לומדים לאהוב את מי שאנחנו ויודעים שיש לנו עוד דרך להשתפר בה.

SELF LOVE IS A REVOLUTIONARY ACT

Picture taken from Pinterest