למה רגשות

התבוננות ברגשות היא הדרך שלי להבין את עצמי, אחרים ואת המציאות סביבי. באמצעות העדשה של הרגשות אני בוחנת גם שאלות של מוסר ושל יחסי כוח, ואת הדרכים בהן הם משפיעים על העולם הפנימי ועל החוסן החברתי. ככל שאני מעמיקה ברגשות, מעמיקה ההבנה כי רגשות הם אלו שמעניקים תחושת משמעות לחיים. זו היכולת ליצור קשר אנושי ולהתחבר לעצמנו ולאחרים. בלעדי רגשות, לא היינו קמים בלילה לתינוק בוכה, למשל. אם אנחנו נולדים עם היכולת לאמפתיה ובאנו לכאן כדי להרגיש, איך זה מסתדר עם העובדה שאנחנו מכאיבים כל כך, לעצמנו ולאחרים סביבנו? איך זה שבמקום לטפח אמפתיה והקשבה, אנחנו מטפחים פילוג, בדלנות וחשים בודדים?

צלילה עמוקה לעולם הרגש ובמיוחד לקשרים המורכבים שבין מחשבות, רגשות והתנהגות, לימדה אותי כי אנשים יעשו הכל כדי לא להרגיש רגשות כואבים כמו; בושה, עלבון, פחד ועוד, גם אם זה כולל גרימת כאב לאחרים וניצול של הכוח שיש להם - התנהגויות שאינן מוסריות. מעט אנשים יכולים לעמוד בלקיחת אחריות על פגיעה שגרמו מבלי להכחיש, להאשים או להיסגר. זה מסוכן לנו, כי חברה שמדחיקה ומכחישה כאב, מאפשרת עוולות ולאנשים נדמה שהדבר לא קשור אליהם. זה קורה באותו הזמן שכולנו, עמוק בפנים רוצים כל כך להרגיש שייכים ומחוברים יותר לחיים, לעצמנו ולאנשים סביבנו.

גדלנו בחברה שלא מתקפת רגש ולמדנו לברוח מהרגשות שלנו. ככל שאנחנו בורחים מהם יותר, ככה אנחנו מבינים פחות את עצמנו, ומרחיקים אפשרות לקשר אנושי אמיתי. העניין הוא שקשר אנושי מחייב אותנו להיות פגיעים רגשית ולחשוף את האני האמיתי שלנו, זה שלעיתים אנחנו מתביישים בו. אנחנו חושבים שאם אנשים יכירו את כל החלקים שלנו, כבר לא נהיה ראויים לקשר. זהו ההפך מחיבור – זה הפחד מניתוק. להרגיש - משמעו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולא להתנהג אותם. או כפי שאומרת ברנה בראון - We want to remember the wound not to become the wound. אפשר לשנות דפוסים רגשיים שאינם מיטיבים לכאלו שמקדמים אותנו לעבר חיים מתוך תחושת ערך ולקיחת אחריות. זה מחייב את ההבנה כי רגשות הם עניין מורכב, מערכת שלמה של חלקים שונים, הקשורים אחד בשני. למרות שהם מורכבים, אנחנו מתייחסים אליהם, באופן לא מודע, לפעמים, בחלוקה פשטנית ובינארית כ"חיוביים" (נעים לי) או כ"שליליים" (לא נעים לי). אנחנו מנסים להיפטר מהשליליים, כדי לא להרגיש - לא נעים, כלומר את הכאב. אנחנו דוחסים את הרגשות ושופטים את עצמנו על זה שאנחנו מרגישים אותם, תקועים בראש שלנו ונעולים על הצורך להיות צודקים. זה מכניס אותנו לסכסוך פנימי, לתגובתיות ולעצבנות. להתעלם או להיפטר מרגשות זה לא רעיון כל כך טוב, משום שההתעלמות מהם רק מגבירה אותם. גם אם נדמה לנו שאנחנו שאנחנו בשליטה, הם אלו ששולטים בנו.

כדי להבין את העולם הפנימי שלנו אנו זקוקים לגישה אחרת, של פתיחות וסקרנות כלפי הרגשות, המחשבות וההתנהגויות שלנו. רגשות הם מסרים, מקור לכל תובנה ממשית. הם מכוונים אותנו לעבר הפגיעה שלנו. הם יכולים לכוון את הדרך, לסייע לנו לזהות מה חשוב לנו, ממה אכפת לנו באמת ומה מניע אותנו לקראת שינויים חיוביים. הדרך היא להיות אמיצים ולהחליט שמותר שיכאב לנו, זה לא אומר כלום מלבד העובדה שאנחנו בני אדם. אם נאפשר לעצמנו להרגיש עצב אמיתי, כמו רגשות כואבים אחרים, מבלי לשפוט או לנסות לשנות אותו, הוא יכול לעבור דרכנו כמו גל, להגיע לשיאו ולבסוף להשתחרר, להיעלם, כשהוא משאיר אותנו גם שלמים ומחוברים יותר לעצמנו וגם בעלי יכולת להתמודדות טובה יותר עם אתגרי החיים. למדתי כי האומץ הוא להיות בקצוות, להחזיק גם את הרגשות הכואבים. היכולת להיות בקצוות, מביאה בהירות ויופי לחיים שלי. כשאני מרשה לעצמי להרגיש, אני מרחיבה את החופש. אני יכולה להיות קרובה לעצמי, להגיב ולהיות בחיבור לפעולות שמתואמות עם הערכים והאמונות שלי. אני יודעת שלעולם אצטרך להמשיך ולתרגל את ההחזקה של הקצוות. נדמה לנו שאנחנו עושים את זה בשביל אחרים, אבל זה בעיקר מתגמל אותנו, אנחנו הופכים להיות יותר אותנטיים, שייכים לעצמנו, וזו המשמעות של תחושת שייכות אמיתית. 

“You are only free when you realize you belong no place - you belong every place - no place at all. The price is high. The reward is great.”

Maya Angelou

Picture taken from Pinterest