זמן לחצות סף

למרות שכבר יש לי ניסיון בחציית ספים, זה לא נעשה קל.

תמיד מפחיד לחצות סף. לסלול ערוץ למקום חדש, למרחב חדש בתודעה, כזה שמגלה אפשרויות קיום חדשות. המנגנונים מתריעים על סכנה קיומית, על סיבה מוצדקת לפאניקה. אני מזכירה לעצמי שהפחד הוא פחד ועושה מרווח לאי וודאות. מסכימה לוותר על קרקע מוצקה מתחת לרגליים, מסכימה לשחרר את תסריטי האימה, את הסיפורים הרגילים ואת התפקידים הישנים שלי בתוכם. זה מרגיש כמו סוף העולם, מרגיש כמו טעות, כמו כאוס שצריך לארגן למשהו מוכר. נשימה ואני מאפשרת לעצמי לא לארגן אותו לכלום, לתת לו להיות מה שהוא.

למרות שאני לא יודעת מהו החדש שיתגלה מהכאוס, למרות שאין הבטחה לכלום, אני זוכרת שיש אפשרות שלא ללכת בו לאיבוד ושיוצאים ממנו אחרים. אז אני נשארת קרוב. קרוב לאדמה, קרוב לעצמי. מסכימה לעוד מידה של אור, עוד מידה של מודעות. מסכימה לפגוש את מה שיש, לפגוש את הפער. הפער בין מי שאני רוצה להיות לזו שאני עכשיו, הפער בין איך שהדברים לבין איך שהייתי רוצה שיהיו, הפער בין הגרסה המושלמת שלי לזו שעוד משתדלת. לראות את הפער ולהסכים לו להיות. בימים של חציית סף אני מקפידה לעשות הכול יותר לאט. יותר רכות ויותר עדינות, זה כמו לעשות מסאג' לרכך את החלקים החדים והמשוננים, שרוצים לחזור למוכר למה שמרגיש בטוח.

אני נפגשת בפעם המי יודע כמה עם ה-ספק ואחרי שאני נזכרת במחירים הגבוהים שהוא גובה, במעגלים האין סופיים של הליכה לאיבוד בתוכו, אני אומרת לו: שב, תנוח רגע, ננסה משהו אחר הפעם. ועושה מקום לאמונה, אמונה שהדרך יודעת, אמונה שאני לא לבד, אמונה שאני מסוגלת לתנועה הזו, למשהו חדש. אני יודעת שאחרי הסף הזה, אחרי הכיווץ, תגיע גם התרחבות ואיתה יפתח עוד מרחב בתוכי, עוד הרמוניה ועוד מודעות, אפשרות לקיום חדש שאין אפשרות לדעת מהו.

המרחב נולד מתוך קריאה למקום בו אפשר להיות בחיבור ולהיפגש עם עצמנו בדרכים חדשות ואמיצות, במקום בדרכים הרגילות, עם הסיפורים הישנים והתפקידים המוכרים. זמן של לימוד, כתיבה ושיח משותף שמקרב אותנו לעצמנו, התיידדות עם עצמנו וגם אפשרות לשחרר אותנו מעצמנו. פעם בשבוע בזום למפגש של שעה וחצי. מוזמנים באהבה.

Picture Taken from Pinterest