הפחד להיות אני

לפני כמה ימים, עלמא, הבת שלי, ביקשה לראיין אותי לעבודת הגמר שהיא כתבה במסגרת לימודי הפסיכולוגיה בתיכון. היא חקרה דימוי עצמי של נערים ונערות והדוקטורט שלי עוסק בתפיסת עצמי והשפעות חברתיות, אז יכולתי לענות על קריטריון המומחית. יותר מהכול, זו הייתה הזדמנות טובה לשיחה על הפחד שלנו בני האדם - להיות מי שאנחנו בעולם.

התוצאות של המחקר של עלמא היו חד משמעיות. הרוב המכריע של הנערים והנערות (עם הטיה לטובת הנערים) נמצאו כבעלי דימוי עצמי חיובי גבוה מאוד. הם תארו את עצמם חכמים, מיוחדים ומוצלחים. בחברה כמו שלנו, המקדשת דימוי עצמי גבוה, שנמדד בכמה אנחנו תופסים את עצמנו מוצלחים וטובים, זה הגיוני. הצורך שלנו להשתייך לשבט הוא הישרדותי אז אנחנו בונים את הערך העצמי שלנו על דימוי עצמי, על בסיס ציפיות חברתיות חיצוניות או על בסיס מרד בציפיות, אבל לא על בסיס האנושיות הייחודית שלנו.

זה פוגע בנו משום שמדובר בהפנמה של נקודת מבט חיצונית שאינה שלנו על השאלה - מי אנחנו. אט אט אנחנו שמים על עצמנו מסכות, מתרחקים מהיכולת לחיבור אמיתי עם עצמנו ועם אחרים. הרבה מבעיות האלימות והבריונות בחברה ובבתי הספר יושבים על הנקודה הזו. על הצורך להוכיח שאני יותר, יותר חזק, יותר חכם, יותר צודק, יותר משהו ממישהו. כשאני מפנימה נקודת מבט שאינה שלי על עצמי זה מעורר פחדים, לפעמים גם אשמה ובושה. הציפיות החיצוניות מכווצות אותי למה שאני צריכה להיות בעיניים של מישהו אחר או גורמות לי להיות במאבק, כופות עלי להיות מה שאני לא.

יש בנו חלק שיודע שמגיע לנו המקום שלנו בעולם, מקום המבוסס על החסד שבעצם היותנו, ללא מאבק וללא הגדרה מול מי או מה שאני לא. אבל זה מפחיד להתקרב לעצמי, להיות אני בעולם, לקחת מקום. להיצמד לאמת שלי, למה שנכון ומתאים לי, זה חשוף ופגיע. האלטרנטיבה היא להישאר מכווצת, להישאר בתבניות שהן לא שלי, שמתאימות למישהו אחר שיש לו מה להרוויח מזה שאני רחוקה מעצמי.

עבורי להיות יותר אני בעולם, זה לבחון האם המחשבות, הפעולות המילים והכוונות שלי בהלימה למה שנכון לי בסיטואציה נתונה, בהלימה להגדרות הפנימיות שלי. התקרבות לעצמי דורשת ממני לחצות ספים של פחד. הפחד לאכזב, הפחד להיכשל, הפחד להידחות, להרגיש בדידות או חוסר ערך. את הפחדים אנחנו מסתירים על ידי הצדקות. אנחנו משליכים את הפחד על משהו ולפעמים אפילו לא יודעים שאנחנו מפחדים כי אנחנו מזדהים עם הסיפור. ככל שהסיפור יותר טוב ככה הפחד יותר מוצדק והאחיזה שלו בנו מתהדקת. אבל אנחנו לא חייבים להאמין לסיפורים של עצמנו וללכת לאיבוד בהם. הפחד עצמו הוא לא הבעיה. הוא מה שהוא – פחד. זה לא נעים לפגוש פחד, אבל אם מתבוננים בו בלי הסיפור שמתלווה, בלי ההצדקה אפשר לעשות לו מקום, להקשיב לו, להרגיש אותו בגוף כאנרגיה חיה ולהתרחב ממנו במקום להתכווץ, זו הדרך להיות יותר אנחנו בעולם.

לטפח עוצמה מול הפחד משמעו לדבר לעצמי בדיוק כפי שאני מדברת עם עלמא הבת שלי כשהיא פוחדת או כפי שדיברתי אליה כשפחדה מהמפלצת מתחת למיטה בלילה כשהייתה קטנה. הרי לא הייתי מבטלת את הפחד שלה, לא הייתי מדלגת עליו. הייתי מנרמלת, מרגיעה ועושה לו מקום. אנחנו לא יכולים להיפטר מהפחדים שלנו אבל אנחנו יכולים להיות איתם, להיות איתנו בעדינות ולהרגיש אותם, במקום שהם ינהלו אותנו ואת הסיטואציה. זו הדרך להיות יותר אנחנו בעולם. לבסס ערך לא על בסיס דימוי עצמי של מה שמצפים ממני להיות אלא על התקרבות לעצמי, לייחודיות שלי ולמה שנועדתי להיות. לקבל אותי באהבה גם היכן שזה קשה ומכווץ.

Artist: Sofia Elena De Vita