לדבר לעצמי באהבה

לפני כשבע שנים, בתקופה פרומה ומשברית בחיי, בה שום דבר לא היה בסדר, התחלתי לדבר לעצמי יפה. לא הייתה לי ברירה כי כל הדרכים הרגילות בהן פעלתי וחשבתי הובילו אותי לנקודה בה הייתי ורציתי לצאת ממנה למקום חדש. רציתי למצוא שלווה בגוף, להרגיש טוב. אז התחלתי לדבר לעצמי ברכות, בנדיבות - באהבה. הפסקתי להתנגד למה שיש או למה שאין והתחלתי להקשיב בסבלנות למה שהגוף מספר.

לא היה לי מושג שאני לא חברה טובה של עצמי. האמת היא שלא ידעתי שיש בכלל אפשרות כזו. היו לי את ההרגלים האוטומטיים להתמודדות עם משברים שהיו לכעוס או לחשוב מחשבות בלופ וזה הרגיש הגיוני. ברגע שהתחלתי לדבר לעצמי יפה ברגעי המאבק ולבדוק - איך אני יכולה להיות בשבילי? מה יכול לתמוך בי כעת? משהו בחוויית הקיום שלי השתנה. לדבר לעצמי יפה זה להיות באהבה, זה למצוא באהבה עוגן או קרקע, בלי קשר למה שקורה במציאות. להיות באהבה זה מצב בו הפרספקטיבה מתרחבת, משהו נפתח ויש אפשרות לנשום ולנוח. כשאני באהבה ברגעים משבריים, אני מגלה דברים שלא היה לי מושג על קיומם.

זה שונה מלאהוב. לאהוב קשור לחיבור למשהו או למישהו, מצב שיכול ללמד אותנו אהבה, אבל האהבה עומדת בפני עצמה וכדאי שלא תהיה תלויה בדבר. לאהוב את עצמי למשל, בדרך כלל קשור לזה שאני אוהבת חלקים מסוימים בעצמי, מרגישה טוב עם עצמי, אולי כי קיבלתי מחמאה, קיבלתי קידום בעבודה או שאני מרגישה יפה ומוצלחת. אבל אז מה קורה לי כשאני נכשלת? כשאני מפשלת או סתם מתעוררת בבוקר ושום דבר שאני לובשת לא נראה טוב? כשאני לא אוהבת משהו בעצמי זה ביטוי לדחייה של משהו בתוכי שהוא תמיד שיקוף של משהו בחוץ, מה שמשאיר אותי בתוך יחסי הכוחות של משיכה – דחייה.

אני לא יכולה לאהוב את עצמי כל הזמן, אני גם לא חייבת לאהוב כל מה שקורה לי בכל רגע בחיים או לאהוב את כולם כל הזמן, אבל אני יכולה להיות באהבה. אני יכולה להיות באהבה מול מה שקורה לי וגם מול מי שאני פוגשת ולטפח דיבור פנימי אוהב. להיות באהבה ברגעים של קושי או כאב זה לטפח את האפשרות - להיות בסדר עם זה שאני לא בסדר. להיות באהבה משמעו לפגוש גם את מה שלא מושלם בי או במציאות, לפגוש את הדברים כפי שהם בלי לכסות או לטשטש, בלי להסתיר כמו שהתרגלתי אולי ובלי להיצמד לסיפור או לנרטיב שיעניק לי מוצקות וודאות, משהו להיאחז בו.

להיות באהבה בעולם שבו האלימות, האכזריות והניצול משתוללים זהו אומץ. זה האומץ לבחור בטוב, האומץ לבחור באור במקום להיכנע לפחד, לחרדה ולתסריטי הבלהות ששואבים אותנו. זה האומץ לקבל את האנושיות שלנו שאינה מושלמת מעצם היותה אנושית ולהרגיש חיבור ושותפות על פני נפרדות.  זו לא פעולה דרמטית או הרואית, לפעמים זו תנועה קטנה של התרחבות במקום התכווצות, כל כך קטנה שרק הלב הוא זה שמרגיש אותה ואז מתחילה תנועה של ריפוי.

לבחור באהבה זה לא עניין מופשט, זו תכנית עבודה, מפת הדרכים שאני שבה אליה שוב ושוב. אני שואלת אותי; עד כמה אני מוכנה לפגוש את הדברים כפי שהם? בלי להדחיק, בלי להאשים אחרים או להרגיש אשמה? עד כמה אני מוכנה לנשום ולהתרחב מול מה שקורה? האם אני מוכנה להתמסר לאפשרות של טוב? האם אני מוכנה להכיר בטוב שקיים? עד כמה אני מוכנה לנהל את הפחדים במקום לתת להם שליטה? האם אני יכולה לראות מעבר לפחד?

בתמונה - הילדה שלמדתי לדבר אליה באהבה ממרחק הזמן.