מסע ההתקרבות לאמת

בתקופה בה הייתה לי משרה אקדמית בניהול הכשרת מורים, הרעיונות החינוכיים שלי, שלא היו נוחים למערכת, היו נפסלים לעיתים באמצעות משפטים כמו: זו האמת שלך, אבל לכל אחד פה יש את האמת שלו או זו דעתך, אז מה? לכולם פה יש דעה. בתקופה של ריבוי נרטיבים, ריבוי דעות ואי הסכמות רחבות ביחס לשאלה - מהי האמת, זה נשמע טיעון כמעט הגיוני. יש את האמת שלי ויש את האמת שלך.

האמת היא אכן מושג שקשה לתפוס. לאף אחד הרי אין בעלות על האמת, אף אחד לא באמת יכול להיות זה שמחזיק ב - אמת. זה בסדר, משום שזה לא נכון לכפות על מישהו את מה שאנחנו תופסים כאמת או לומר שאנו אלו שמחזיקים באמת. אבל זה מדרון חלקלק, משום שנהייתה אפשרות לגיטימית להשתמש במושג האמת כדי להצדיק עיוותים של המציאות, כדי לשלוט בה או כדי להכשיר פעולות לא מוסריות באמצעות שקרים ומניפולציה. כשאני עדה לזה בשדה החינוך זה מכאיב לי. זו הבחירה לעשות את מה שנוח וקל במקום את מה שראוי ונכון ויש לזה מחירים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אני חושבת שנהייתי סוציולוגית כדי להגביר את המודעות ביחס לדרכים הרבות בהן בני אדם מכשירים פעולות לא לגיטימיות שמטרתן היא לשמור על הסטטוס קוו, לשמור על כוח, על מעמד או על משאבים.

אז איך מטפחים מצפן שיכוון למה שמרגיש כמו האמת? איך עושים זאת בשדות בהם מתקיימים אינטרסים שונים וריבוי אדונים? מה יכול להיות נכון תמיד ובכל מצב? ממה אני לא זזה? במה אני נאחזת כדי לא ללכת לאיבוד בתוך כל כך הרבה כוחות - שהם לא האמת?

בחרתי להיות מורה כי חשבתי שזו הדרך להגביר את הטוב. לעשות את הדבר הטוב, לבחור בפעולה הנכונה הוא המצפן החינוכי שלי. יכולתי לפעול בשדה הכול כך כאוטי הזה ולהישאר קרובה לעצמי כי הלב שלי היה המצפן. זו הייתה הכוונה לעשות את הדבר הנכון, את הדבר הטוב. לא בכול מקום זה התאפשר, אז התרחקתי לשוליים. ומה זה הדבר הטוב הזה? אנחנו יודעים איך זה מרגיש לעשות את הדבר הטוב ואנחנו מכירים את התחושה כשמישהו עושה משהו טוב עבורנו. המצפן הזה הוא האמונה באדם, אמונה בכוחו של האדם להתגבר כמו עוף החול על קשיים ואתגרים ולהתרומם מהם למציאות חדשה. המצפן הזה הוא האהבה. אהבה היא כוכב הצפון באמצעותה אני מנווטת את מסע ההתקרבות לעצמי ולאמת. ההקשבה לחוכמת הלב. בלעדיה, העולם עלול להיות מקום מסוכן לא בטוח ומניפולטיבי. למדתי שכשאני מוצאת את עצמי מצדיקה את עצמי, מתגוננת או מאשימה אחרים, אני מתרחקת ממנה ואז אני צריכה למצוא את הדרך חזרה. לפעמים היה נדמה לי שאני משלמת מחירים כבדים כשאני בוחרת בה, אבל זה רק לכאורה משום שהמחיר של ההתרחקות ממנה הוא מחיר שאני לא רוצה לשלם.

במסע ההתקרבות אל האמת, האהבה יכולה להיות החברה טובה, האדמה היציבה או המצפן. בחירה בה מרגישה כמו התרחבות, פתיחות ונכונות לעבוד עם מה שיש כרגע. המסע הזה הוא מסע אישי, מסע שאי אפשר לעשות בקבוצה או אפילו בזוג. זה מסע בודד של כל אדם לעצמו. כל אחד ואחת בקצב שלו, בדרך שלו ותוך הקשבה פנימה. במסע הזה אני לומדת לפגוש את האמת בלי האפשרות להחזיק בה. אני לומדת לסמוך על עצמי כשאני מרגישה שאני מזהה אותה וגם כשאני מזהה מה היא לא. רק אני יכולה לדעת בוודאות, רק אני יכולה לתת לעצמי את התוקף לדברים שאני פוגשת. רק אני יכולה לטפח ולהרחיב את הגישה לחוכמת הלב שלי ולבסס ממנה עוד ועוד בחיי.  

בתמונה - בית הספר שניהלתי (בית אקשטיין), מקום בו למדתי על כוחה של האהבה.