ממאבק לתנועה

אנחנו כל כך מורגלים בתודעה של מאבק, מורגלים להילחם על המקום שלנו בעולם, על הזכויות שלנו, על מה שאנחנו תופסים כאמת, כצודק או כחשוב ולא שמים לב שאנחנו מתעייפים, נשחקים, מתרחקים מעצמנו ונמצאים באשליה של תנועה.

אנחנו מורגלים בזה כאילו תודעה של מאבק היא המצב הטבעי ורק באמצעות מאבקי כוח או הורדת ידיים נוכל להגיע לשינוי המיוחל או לחקר האמת. בשנים האחרונות אני מבינה כמה זה מעייף לשכנע אחרים במה שאני תופסת כאמת או להצביע על מה שאינו אמת, גם אם מדובר בשקר או בעוולות שממש קשה לקבל. ההסכמה לוותר על המאבק, לוותר על ההתנגדות מגלה לי שהמאבקים החיצוניים מסתירים ממני את האפשרות לתנועה, לשינוי שמגיע מבפנים.  

תודעת המאבק משרתת את הצורך שלנו לברוח מהגיהינום הפרטי שלנו, הצורך לטשטש את העובדה שאין לנו באמת שליטה על כלום, לא על החיים וגם לא על המוות. מאבק זו הדרך שלנו לנוס מהמקומות שמפחידים אותנו באמת. אז אנחנו נאבקים בכל הכוח כדי להיות צודקים, חכמים או כדי להוכיח משהו למישהו. מתחפרים עוד ועוד בעמדה שלנו, במאבק מבוסס יצרים והישרדות. אנחנו בעצם נאבקים על הזכות להישאר אנחנו, אנו נאבקים על הזכות להשאיר את המצב בדיוק כפי שהוא, או לשכנע מישהו במשהו שאין סיכוי שהוא ישתכנע בו. זה נשמע קשוח, אבל אין לנו אפשרות לשלוט במה שקורה. השינוי מתרחש והוא הדבר הטבעי ביותר והוא קורה בלי קשר אלינו, הוא גדול מאיתנו. אבל הוא מפחיד אז אנחנו נאבקים בו כמו דון קישוט שנאבק בתחנות הרוח.

אנחנו לא אשמים בזה, אף אחד לא אשם בזה שזה מה שנהייה פה בינינו ובתוכנו. זה כל כך מובנה בתוכנו, המאבק הזה. אבל יכול להיות שזו תקופה שפשוט הגיע הזמן לסיים אותה, הגיע הזמן להרפות ממאבקים. להתכנס חזרה לעצמנו ולהיות בעד במקום נגד. עבורי זה בא לידי ביטוי במעבר מהמאבק החברתי במה שלא צודק להיות בעד המצפן הפנימי, בעד האהבה, בעד עוד פעולה קטנה למען מה שאני תופסת כחשוב ומשמעותי בחיים האלו. אני לא חייבת להיות תקועה בלופ אין סופי וסגור של ויכוחים, של ניסיונות לשכנע אחרים במשהו שאין סיכוי שישתכנעו בו. אני יכולה להכיר באמת הכואבת מאוד לעיתים, כאמת מבלי לריב עליה או לחכות שמישהו יכיר בה ויאשר לי שהיא אכן האמת.  

היום, אפילו רק היום אני יכולה להרפות, היום אני יכולה להתמקד בפעולות פשוטות, במה שיש במקום במה שאין, בחלקת האלוהים הקטנה שלי. אני יכולה לטפח את הרעיונות שלי, לחיות קרוב לאדמה, להתחבר ולאפשר לדברים להתגלות. לוותר על המאבק זו לא חולשה או כניעה, זו קבלה, התמסרות לתנועה, התמסרות והתרחבות גם במקומות שאני רגילה להתכווץ בהם. זו מוכנות לקבל את השינוי שגם ככה מתרחש ולאפשר לו לגלות לי משהו חדש על עצמי ועל החיים, משהו שאין לי אפשרות לדמיין. נראה לי ששווה לתת לזה הזדמנות כי זה לא שעד עכשיו היה פה ממש גן עדן.