כל הדברים הרעים

הרגע שבו המנחה שלי התקשר להודיע לי בחגיגיות שהדוקטורט שלי מאושר, לא היה רגע חגיגי או מאושר בכלל. הייתי בכנס בחו"ל, רחוק מהבית ולא רק במובן הקונקרטי, הייתי רחוקה מעצמי, עצובה ועייפה. אחרי חמש שנים בהן חקרתי פריבילגיה, עליונות כתפיסת עצמי ואת הנזקים של אי השיוון הבנתי שאני רוצה להפסיק. אני רוצה להפסיק לרצות לשנות את כל הדברים הרעים בעולם.

חשבתי שזה התפקיד שלי להילחם בדברים הרעים; באי השוויון, באלימות, במניפולציה ובשקרים. חשבתי שבאמצעות מודעות אני אשנה משהו במציאות. זה מאוד נאיבי אני יודעת. היו אנשים שקראו את המאמרים שלי והסכימו איתי והיו אנשים שנאבקו בי על זה שאני אומרת - הנה תראו, פה חשוך. הניסיון להאיר עוולות יצר בחיי מאבק. מצאתי את עצמי בוויכוח מתמשך, עמוק בתוך הדברים הרעים ולא רציתי להיות שם. הבנתי שהמאבק הסוציולוגי שלי לא רק שלא משנה משהו באמת, אלא בעיקר מחליש אותי.

אז הפסקתי, עצרתי הכול ועשיתי מרווח לכאב ולצער. כאבתי את מה שיש, נאלצתי להסכים למציאות להיות כפי שהיא עם כל האלימות שיש בה, כי הרי אין לי באמת שליטה על משהו שאנשים אחרים עושים. אז יכולתי לראות שהמלחמה שלי באי צדק חברתי היא הסתה של המבט לעבר דברים שאני יכולה רק לכאורה לשנות. מה שאני יכולה באמת לשנות הוא את מה שאני עושה או לא עושה בחיי. התחלתי לבחון היכן בחיי אני מאפשרת אלימות או מתערבבת איתה ולפרום אותה. הכוונה היא לכל אלימות, גם זו השקופה, הכאילו קטנה שלא תמיד קל לראות כמו מניפולציה או ניצול במסווה. התחלתי לשים גבול לאלימות בעולם שלי.

זה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה, משום שהמשמעות של זה היא להציב גבולות לאנשים סביבי ולהרגלים של עצמי. זו העוצמה להפנות עורף לכאוס שממגנט ולהתגבר על היצר. אם למשל צפיה בחדשות מפרקת אותי, כדאי שאדע לשים לעצמי גבול, גם אם זה עלול לייצר אצלי תחושות אשמה, או חוסר אחריות. וכך גם ביחס לעוד הרגלים שלא טובים לי. להציב גבולות לאנשים זה עניין לא פשוט. זה מחייב להתמודד עם פחדים, עם אשמה, עם בושה ואולי להימנע מהימנעות ולפעול, גם במחיר של פגיעה באיזה שקט או הרמוניה מדומיינים. אלימות שיתקה אותי לאורך החיים. לעיתים היו בי יותר חמלה וחובה רוחנית מוסרית לסייע לצד האלים, מאשר חמלה כלפי עצמי גם במחיר של פגיעה בי. הלמידה שלי בהקשר הזה היא למידה של טריטוריה, להציב גבולות מבלי להיות מופעלת וללמוד להפנות חמלה, כלפי הילדה שהרבה פעמים התמימות והרצון לעשות טוב הם החלקים שנוצלו אצלה. למדתי שגבול הוא מעשה של אהבה, הוא פעולה של שירות.

האלימות משגשגת וזילות חיי אדם מכאיבה מאוד. לא נראה לי שכדאי לחכות לפוליטיקאי או למנהיג שיקום ויאמר- די! מהיום מפסיקים את כל האלימות פה. זה פשוט לא יקרה. לשים גבול לאלימות בחיים שלנו, קטן וחסר משמעות ככל שזה נראה ביחס ליציאה להפגנה למשל, מקדם אותנו למעשה לעולם שיש בו קצת פחות אלימות. כשאני מפגינה או נאבקת אני מוסיפה אנרגיה של כעס למציאות שיש בה גם ככה הרבה מאוד כעס ושנאה.

זו עבודה של פרטים, עבודה של אינדיבידואליים. תנועה מצטברת של מחשבות, כוונות פעולות ומילים שמחברות אור לאור במקום מאבק בחושך, מאבק שאיכשהו רק מזין אותו. זה קשה לוותר על החלום של מה שהיה יכול להיות ולקבל רק את מה שיש פה עכשיו. להסכים לעשות סדר וניקיון בחצר שלי, בבית שלי, בעולם שלי זה לא פחות ממהפכה, גם אם היא לא משודרת בחדשות. לבנות  אי של שלום, אי שאין בו אלימות, באהבה, בהתמדה, בנחישות ובעקביות. ככה האיים האלו יוכלו יום אחד להתחבר ליבשה.