כתיבה לשם כתיבה

לפני כמה שנים התחלתי לכתוב בכל יום, ללא סיבה וללא מטרה, אבל בעקביות. בהתחלה זה היה נראה לי לפעמים, חסר טעם. מידי פעם הייתי שואלת את עצמי, מה ההיגיון בזה? מה הטעם לכתוב משהו שאף אחד לא יקרא? איך זה מקדם אותי עכשיו? מה התועלת לכתוב סתם? לכתוב בלי לנסח, לכתוב מבלי שזה יהיה יפה, אינטליגנטי או רהוט.  

ובכל זאת, כתבתי. היה איזה כוח שמשך אותי להמשיך לכתוב. כתיבה מזרם התודעה, כזו שכותבים בה כל מה שעובר בראש, בלי להסתכל אחורה, בלי לעצור, בלי לתקן ובלי לקרוא את מה שנכתב. בלי לבקש מהכתיבה כלום ושום דבר. כמו לפתוח ברז ולאפשר למילים לזרום, להניח אותן על הדף ולהסכים שלא תהיינה חכמות או מרשימות. לכתוב בשביל לכתוב. לאפשר לכתיבה לזרום דרך האצבעות לדף או על המקלדת. לפעמים האוצרות היו מתגלים בעמודים השלישי או הרביעי.  באוצרות אני מתכוונת לתובנות חדשות על עצמי, להבנות ולגילויים שמקרבים אותי אלי ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.  

גיליתי כי כתיבה היא דרך לפנות מקום. לפנות מקום לידע חדש, לחוויות חדשות, ליצירה חדשה. המילים מפרקות את החוויות וכשהן מונחות על הנייר זו כבר הסכמה לפרידה ממשהו. לפעמים זו פרידה מרעיון שליווה שנים וכבר לא משרת, לפעמים פרידה ממטען רגשי עודף ומכביד או מאמונה עקשנית. כתיבה היא הסכמה לתנועה, הסכמה לשינוי. היא מסייעת לעבד ולעכל את החוויות בכנות. הדף יכול לספוג הכול, אין משהו שאי אפשר לכתוב אותו ובניגוד לשיחה עם מישהו, בכתיבה אני לא צריכה לצנזר. כשאני לא מצנזרת אני יכולה לראות את הדברים בדרכים חדשות, באור חדש.  

זה לא פשוט לכתוב. אם החלטתי לכתוב, אני בהכרח אפגוש את הספים, את הגבולות ואת החסמים שלי. אם למשל יש לי נטייה לשפוט את עצמי, לשאוף ללא פחות ממושלם, אני אפגוש את הנטייה הזו גם בכתיבה. אני אשפוט אותי ואני אשפוט אותה. להמשיך לכתוב גם כאשר השופט והמבקר שבי מופיע. הוא יאמר משפטים כמו - זה לא כזה חכם, כתבו את זה כבר, למה זה טוב? חבל על המאמץ שלך ועוד מהסוג הזה. בכולנו קיים המבקר הנצחי הזה שלא סותם את הפה ושולח אין סוף הערות שמתחזות לאמת. אבל הן לא אמת. חשוב שנזכור שהן לא אמת ושדעתו לא נחשבת. זאת משום שאין דרך לא נכונה לכתוב כשכותבים ללא מטרה. כל הרעיון הוא לכתוב. אז המפתח הוא להסכים להמשיך לכתוב, להסכים להיות בתנועה גם אם מה שאני כותבת בוודאות לא יהיה הרב מכר הבא. דרך טובה להכיר את השופט הפנימי הזה היא לכתוב את המחשבות שלו, ככה נוכל להכיר מקרוב את הדרכים בהן הוא פועל עלינו.

זה דורש משמעת עצמית, החלטה נחושה לשבת ולכתוב באופן קבוע ולא רק לפעמים. אני זוכרת שבשנים של הדוקטורט, לא היו כביסות בסל כביסה כי לקפל כביסה תמיד היה הרבה יותר מפתה ומתגמל מלכתוב את מה שהייתי צריכה לכתוב. בקיפול כביסה יש סיפוק מידי.

כתיבה תפנה לכם מקום לחדש, היא תפנה פחדים, מחשבות עקשניות ומטענים רגשיים. הפינוי הזה מרחיק את השופט הפנימי ומקרב את  הילד הפנימי. הילד שרוצה לשחק, להמציא, לחלום, הילד שרואה בגוונים ובצבעים בצורות ובמרקמים. ואפשר לחשוב על כתיבה כמו על מדיטציה. מעבר ליתרונות הברורים של העמקה של המחשבה, האטה של המחשבות, שחרור מתחים, מדיטציה מקרבת אותנו לעצמנו. היא מאפשרת לנו להתרחב, להבין את עצמנו ולהגיע לבהירות. ככה בדיוק הכתיבה. אז בין אם הרעיון ממש נראה לכם או שאתם שונאים אותו, אתם בוודאות תרוויחו ממנה.