איך לא לקבל את הכאב כגבול?
איך לא לאפשר לכאב לפרק אותנו? איך להמשיך מעבר אליו? להמשיך מעבר לכאב - למרות האכזבות, למרות המגבלות, למרות מה שהמציאות סיפרה לנו על עצמנו ולמרות שהדברים ממש לא כפי שרצינו שיהיו.
ברגעים של כאב אנחנו בטוחים שכל מה שאנחנו רוצים הוא לסלק אותו ולא להרגיש, אבל האמת היא שלעבור דרכו זו הדרך להתרחב, זו הדרך להרחיב את הלב, את היכולת לאהבה שאינה תלויה בדבר. לא לקבל את הכאב כגבול זה אומר שישנו רגע שבו המקום שהכאב תופס בתוכנו משתנה. גם כשהוא שם, ממשיכים לנוע באהבה וברכות. לנוע למרות. הוא לא חייב להיות הנקודה בסוף המשפט, המקום בו מסתיימים הדברים.
כאב הוא ערבוב כמעט בלתי אפשרי של עצב ופחד. להמשיך מעבר לכאב מבקש לעשות פעולה הפוכה למה שהמערכת שלנו מכוונת אליו. המערכת רוצה וודאות, מחפשת שליטה, קרקע שניתן להניח עליה את כפות הרגליים או לפעמים, מבקשת לברוח, להיעלם, להימנע להסתגר ולמה בכלל צריך את כל המאמץ הזה בעצם? ואיך זה שדווקא אני? וכמה אפשר? אבל כדי להגיע לאהבה יש להמשיך מעבר לכאב. בתחתית של הכאב עמוק ככל שיהיה נמצאת אהבה.
בחודשים האחרונים אני מבקשת מחשבות חדשות, תחושות חדשות. אחרי שפרמתי את המחשבות הישנות מהסוף להתחלה וחוזר חלילה הן נעשות פחות עקשניות. זה לא אומר שהן מפסיקות להגיע או מפסיקות לבקש את המקום שהתרגלו לקבל. יש בניהן עקשניות ודביקות במיוחד. אני מזכירה לעצמי לא להדוף אותן. אני יודעת שכשאני מקבלת אותן באהבה וברכות אני כבר עושה מקום למחשבות חדשות שיגיעו ויחד איתן גם חלומות חדשים.
מקום למחשבות חדשות, לתחושות ולחוויות קיום חדשות. מקום בתוכי לעוד מודעות שתגמיש את גבולות היכולת שלי. כן, זה דורש משמעת, מיקוד והתמדה ועוד מידה של אהבה ועוד השהייה של הספק. זה כמו להימתח למקום שהוא מחוץ לאפשרות התפיסה ולהסכים לא לדעת, להסכים לסמוך.
מחשבות חדשות וחלומות חדשים לא יכולים להיכנס למקומות צפופים ודחוסים. הן גם לא באות בבת אחת, הן מגיעות לאט. כדי שהן תגענה צריך לעשות להן מקום, לאוורר, לפתוח חלונות למרחבים חדשים ולא ידועים ולהכניס עוד אור ועוד אהבה.
תגובות