קשה לנו להאט

קשה לנו להאט. אנחנו מתלוננים על חיים של עומס, סטרס ותשישות, מרגישים כמו בגדים במכונת כביסה על תכנית סחיטה, אבל האמת היא שקשה לנו להאט. חלקנו מעדיפים להתלונן ולהמשיך לפעול על אוטומט מאשר לעצור. לעצור כדי להרגיש, לעצור כדי להתבונן ולפגוש את מה שיש וגם את מה שאין. זה מפחיד להאט, זה מחייב איזה בטחון בעצמנו שנוכל להיות שם עבורנו, מצריך בנייה הדרגתית של מסוגלות, של עוצמה. כשאנחנו מאטים, אפילו למספר עצירות יזומות ביום של שלוש או ארבע נשימות מודעות, משהו באחיזה בסיפור שלנו מתחיל להתרופף, לאבד את הכוח הממגנט שלו עלינו. המרחק בינינו לבין הסיפורים מתרווח ואפשר להתבונן במה שנקרא ה – חיים שלנו. כשנאט נוכל להרגיש מתח שהצטבר, כאב שהדחקנו או עצב שקיים שם כמו שכבה קבועה שהתרגלנו לחיות איתה. ככה מנגנון ההדחקה שלנו עובד, כדי שנוכל להמשיך לתפקד, ומסביב יש כל כך הרבה אפשרויות לברוח אליהן, ואנשים שמרוויחים מזה שאנו בורחים מעצמנו ושמערכת העצבים שלנו במוד של הישרדות.

אם לא נתנגד לאפשרות של התמסרות לשקט, למפגש עם הגוף והנשימה, נוכל להיות עם עצמנו, לעשות מקום למתח ולכאב ואחרי כמה רגעים הם ירפו וישאירו אותנו שלמים ושלווים יותר.